כרוניקה של הסתה

איך הפך העיתון של המדינה (לשעבר) "ידיעות אחרונות" למשרד יחסי הציבור של "קדימה" ו"הקרן החדשה לישראל"?

כרוניקה של הדרה (הדרת נתניהו + החרדים) ידועה מראש....

מדהים לראות, איך עיתון אחד ואתר אחד קובעים סדר יום ציבורי ומובילים את כל שאר אמצעי המדיה. וכולם כמו עדר בבקעה צועדים כמו פרה עיוורת אחרי נוני מוזס אחד: ראש הממשלה, הנשיא, שרים, משטרת ישראל, רשויות האכיפה, ועדות הכנסת.

מדהים לראות את הכרוניקה העיתונאית. כל הידיעות על מעשי הרצח, השוד, האלימות, הסחיטה, האיומים, הקללות נדחקים הצידה והעיתון מעצים לממדים מפלצתיים כל שיהוק שקשור לאג'נדה האנטי-חרדית (והאנטי ביבית).

אך את דעתי לא אביע. אנחנו כאן עכשיו בעיצומו של מחקר אובייקטיבי הבוחן את העמדה הלא-אובייקטיבית של העיתון של מוזס. תנו לעובדות לדבר - מתוך הכרוניקה העיתונאית של אורן פרסיקו מאתר "העין השביעית", בתוספת נופך משלי, שהינו בעיקר בתחום הסריקות. נתתי לתמונות לדבר: כותרת ראשית בעיתון שווה (מילולית) מיליונים. המסקנה המרכזית מהכרוניקה הבאה היא אחת ואין בלתה: "ידיעות אחרונות" מבקש לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו ובשותפיו החרדיים, ומגונן ומעלה על נס את מתנגדיו הפוליטיים (לבני-קדימה, יאיר לפיד כהכנה לכניסתו לפוליטיקה).

8.12.11

בריאיון לאיילה חסון בערוץ 1 אומר גזבר "קדימה" רו"ח איציק חדד, כי" "קדימה מתנהלת כמו ארגון פשע". בעיתון ידיעות אחרונות, לא דווח על כך. תארו לעצמכם את גזבר הליכוד או ש"ס אומר משפט דומה.

11.12.11

בעקבות דבריה של הילרי קלינטון על הדרת הנשים, כביכול, כותב סלי מרידור בטור הדעות של "ידיעות אחרונות" כי "גל עכור מאיים על ישראל". מרידור קורא לראש הממשלה נתניהו: "כבה את האש". הכיוון ברור. "הדרת הנשים", מאיימת על ישראל. האשם המרכזי באש הוא נתניהו. זרעי הקמפיין מתחלים לבצבץ.

13.12.11

ניסיון ראשון לתקוף את ממשלת נתניהו. "אני מתבייש" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של הנשיא שמעון פרס. "נשיא המדינה בביקורת חסרת תקדים על גל החקיקה 'האנטי-דמוקרטית' בכנסת", נכתב בכותרת הגג, ואילו בכותרת המשנה נכתב: "בראיון ל'ידיעות אחרונות' תוקף הנשיא פרס בחריפות את יוזמות החקיקה האחרונות, ובראשן חוק העמותות, התיקון לחוק איסור לשון הרע והצעת החוק להגבלת המואזינים במסגדים. 'זה מצעד האיוולת. הח"כים שאחראים לזה עושים עוול לעצמם ולמדינה'". הניסיון נכשל. אף אחד לא מתרגש מפרס.

14-15.12.11

ניסיון שני לתקוף את ממשלת נתניהו. ידיעות אחרונות מקדיש את העמוד הראשי לאירועי תג מחיר בחטמ"ר אפרים. הניסיון נכשל. אף אחד לא מתרגש מכתובות גרפיטי על קיר ברמאללה.

18.12.11

העמודים המרכזיים הוקדשו
לפרובקציה מטופשת של
פעילת ארגון הקשור לציפי לבני
עמ' 2 ב"ידיעות אחרונות"

נסיון שלישי לתקוף את ממשלת נתניהו. טניה רוזנבליט, מכרה של ציפי לבני ופעילה בארגון "קול אחד" המתוקצב ע"י הקרן פורד האנטישמית מבית הקרן החדשה לישראל עולה על אוטובוס מאשדוד לירושלים במטרה לעורר פרובוקציה. הסיפור שלה הופך, בניגוד לכל שיקול חדשותי, לכותרת הראשית בעיתון: "הם לא יגידו לי איפה לשבת" הוא הציטוט שמודפס במרכז שער העיתון, לצד תצלום של רוזנבליט במושב קדמי באוטובוס. בכפולה הפותחת של העיתון מדווח בהרחבה על האירוע, שהתרחש בקו 451 של "אגד". ידיעה נפרדת מוקדשת לסיפורה של האמריקאית השחורה רוזה פארקס, שלפני 56 שנה סירבה לדרישה לעבור ממושב קדמי לאחורי בשל צבע עורה. פארקס נעצרה והועמדה לדין. רוזנבליט סירבה לבקשת שוטר שהוזעק למקום לעבור לשבת מאחור, נותרה במושב הקדמי, ולאחר עיכוב של כחצי שעה המשיך האוטובוס בנסיעתו. הפרשה מקבלת את 3 העמודים הראשיים של העיתון. סיפורים אחרים, חמורים וחדשותיים יותר, נדחים הצידה או נמחקים לגמרי. כך למשל, תאונה אווירית שגבתה חיי שניים בעיר מודיעין, רצח בדם קר (אתמול בלילה - בלב נצרת), טילים שנורו מעזה לדרום (בנס לא היו נפגעים), קטטה של בדואים (שניים נדקרו ונפצעו קשה), דקירה בסכין באחד מאתרי הבילוי, פיגוע תופת כפול בלב דמשק, ציוד ריגול שחברה ישראלית מכרה לאיראן, הפגנות ענק ברוסיה ועוד.

וגם עמוד 3 כמובן....

19.12.2011

למחרת, ממשיך "ידיעות אחרונות" עם הגל המוגזם, לאחר שסיפור טניה זכה לפולו אפ תקשורתי אדיר. כתבת נשלחת לנסוע הלוך ושוב באותו קו שבו נסעה רוזנבליט. תמונתה היא האייטם המרכזי על השער ובכפולה הפותחת (כן, תמונה של כתבת העיתון באייטם שהעיתון יצר בעצמו!), והטקסט שלה הוא היחיד המודפס בה נוסף לטורי פרשנות. הוא מסתיים באופן שמזמין מדור סאטירי שיוקדש רק לו: "למרות שכביכול כלום לא קרה, זו היתה הנסיעה הארוכה ביותר בחיי". טור הפרשנות של יאיר לפיד מצליח לטפל בסוגיה מקוממת באופן מקומם. לפיד, בהתנשאות האופיינית לו, טוען כי הפרדת נשים מגברים היא עניין של חרדים קיצונים וכי על החרדים המתונים, שהם הרוב, להילחם בהם. הקביעה הסמכותנית שלו מגובה בשיחות שערך עם חרדים שהוא מכיר. נדמה לי ש"חרדים שמכירים את יאיר לפיד" אינם קבוצת מדגם קבילה. בכותרת הגג לידיעה המרכזית בעמ' 4, המוקדש גם הוא לסוגיה (!), נכתב כי היום (או אתמול) הוא "היום של טניה רוזנבליט". אלו ארבע מלים המסכמות את נקודת העיוורון של "ידיעות אחרונות", עיתון שהעדיף לאורך הדרך להכתיר "סמלים" ולייצר פרובוקציות. אגב, "זו לא פרובוקציה, זו הזכות שלי" היא כותרת טקסט שכתבה רוזנבליט עצמה ומודפס באותו עמוד, ומוקדש בחלקו הגדול לשלילת טענת ה"פרובוקציה". ראוי לציין כי "ידיעות אחרונות" אינו מנסה לברר אם אכן מדובר בפרובוקציה, זו התנהלות אנטי-עיתונאית שכדאי לזכור אותה ביום שהעיתונים הללו יעסקו במי שנחשדים כפרובוקטורים ואינם נשים חילוניות המוחות על "הדרת נשים". "ידיעות אחרונות הופך גם לעיתון שעוסק בהיסטוריה. יהודה שוחט ועקיבא נוביק מוצאים בארכיון מקרה דומה לזה של רוזנבליט, "לאוריה פרידהיים היה קצת פחות מזל מאשר לטניה רוזנבליט", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף היומי, "הצעירה הדתייה ספגה מכות, יריקות וקללות מהמון חרדי זועם באוטובוס, לאחר שסירבה לשבת מאחור. גם היום היא לא שוכחת את הכאב וההשפלה".

20/12/2011



המאיירים של "ידיעות" עובדים שעות נוספות. איראן...

  ניסיון רביעי לתקוף את ממשלת נתניהו. כל עיתוני הבוקר מקדישים את כותרתם הראשית ועמודי הפתיחה לדיווחים וניתוחים על מות קים ג'ונג איל והשלכותיו האפשריות, אך ל"ידיעות אחרונות" החדשות הן הדבר האחרון שמופיע בעמוד הראשון. הכותרת הראשית והכפולה הפותחת מוקדשות להתקפה נוספת על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בשל מה שמסתמן כעוד התנהלות מטופשת של אנשי לשכתו. "מבוכה וזיכרון" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". קודם "מבוכה" ורק אחר-כך "זיכרון". איתמר אייכנר, ליאון אל-חי ואיתן גליקמן מדווחים כי ביום חמישי האחרון ביקשה לשכת ראש הממשלה מהמשרד לבטחון פנים את נוסח דברי הקישור שיוקראו בטקס כדי לערוך בהם שינויים. "בלשכת נתניהו בחרו לא לדבוק בטקסטים המקוריים, והקצרים, אלא לשנות חלק גדול מהניסוחים לטובתו של ראש הממשלה, ולהוסיף דברי שבח והלל רבים על פועלו מאז האסון", נכתב. "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", הצליח למצוא זווית עיתונאית שולית במיוחד כדי לעסוק באירוע, האפיזודי בפני עצמו, של דברי הרהב שלשום בטקס, ומקדיש את כתבת השער שלו לדן כנר, הקריין שדיקלם את הדברים מתוך הנייר (כנר מסר: "ברוך השם, אני מרגיש מצוין"). אתמול נהרג ילד בן 12 שנקלע לחילופי אש בסכסוך בין משפחתו למשפחה אחרת בגליל המערבי. ידיעה קצרה בלב עמ' 9 של "הארץ", מאת אלי אשכנזי ויניב קובוביץ, מזהה את ההרוג בשם אנס כיאל, מהיישוב ג'דיידה-מכר. על-פי הידיעה, כיאל "נפצע אנושות מהירי כשעמד בחצר ביתו כשכוון לעברו הירי". תצלום של ההרוג מצורף לידיעה. בהמשכה מדווח על התנקשות בעבריין בכיר "המקורב לאסי אבוטבול". ב"ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעה על רצח "העוזר של אסי אבוטבול", אך זו אינה מלווה בדיווח על הריגת הילד אנס כיאל. על אף שקונטרס החדשות עמוס במודעות ומחזיק 44 עמודים, לא נמצא בו מקום אפילו לידיעה קצרה על רציחתו בשוגג של ילד (ערבי) חף מפשע. ככה זה, כשעיתון שלם מגויס למאבק בנתניהו ובחרדים שהעירו לנוסעת באוטובוס לעבור מקום.

23.12.11

הקריקטורה הייתה תמיד נשקם הקל של הגזענים, המכתימים והמכלילים

כמה ימים לאחר שהקרן החדשה לישראל הודיעה כי תתרום יותר ממיליון שקל לקמפיין "הדרת נשים", "ידיעות אחרונות" "מתלבש" על התנועה שחשפה את פניה של "הקרן החדשה לישראל". במוסף "הארץ" כותב אורי בלאו על גידול בהיקף התרומות לעמותת אם-תרצו. בשנת 2010 קיבלה התנועה תרומות בסך 1.66 מיליון שקל, כמעט פי ארבעה מהשנה הקודמת. בלאו ועורכיו ב"הארץ" מרימים תרומה משל עצמם לתרבות הדיון בישראל ומעניקים קרדיט מלא לעיתונאי שחר גינוסר מהעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות", שבשבוע שעבר חשף פרטים אחרים על התרומות לאם-תרצו. מתי נראה ב-2 העיתונים הללו – שופרם של הקרן החדשה לישראל על שלל ארגוניו – גם חשיפה על התרומות לקרן החדשה. בכל העיתונים דיווחים על עשרות ההרוגים משורה של פיגועים בעיראק, ימים אחדים לאחר צאת כוחות הצבא האמריקאי מהמדינה. ב"ידיעות אחרונות" מסתפקים בידיעה קצרה.

25.12.11

בעוד "הארץ" ו"מעריב" מקדישים הבוקר את הכותרות הראשיות לנעשה ברוסיה הרי ב"ידיעות אחרונות" הידיעה נדחקה לעמ' 8. העיתון מקדיש, שוב, כפי שעשה זאת בשבועות האחרונים – את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת לנעמה מרגוליס, ילדה בת 8 שעמדה במרכז כתבה ששודרה ביום שישי האחרון בתוכנית ערוץ 2 - "אולפן שישי" של הטאלנט הבולט של "ידיעות אחרונות", יאיר לפיד. "מי מפחד מתלמידה בת 8?", שואלת הכותרת. מרגוליס היא דתייה שסובלת מהתנכלות חרדים קיצוניים ביישובה בית-שמש. הסיקור של סיפורה בוטה ושטחי, כרגיל ב"ידיעות אחרונות". עקיבא נוביק, דני אדינו אבבה וירון דורון מדווחים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי ביום שלישי הקרוב תיערך בבית-שמש הפגנה נגד הדרת נשים, שתעבור ליד השכונות החרדיות ותכלול מצעד לפידים. כותרת הביניים קוראת: "צעדת לפידים". הסיסמה של המפלגה שבראשה עמד אביו של יאיר לפיד הייתה "יש לפיד לחילונים". "ישראל היום", אגב, מקפיד על טשטוש פניה של הקטינה שעומדת במוקד הסערה הנוכחית, ואף את שם משפחתה אינו מציין.

26.12.11

ב"ידיעות אחרונות" בראש השער הראשי תצלום שבו נראית נעמה מרגוליס, הילדה שעמדה במרכז כתבה ששודרה ב"אולפן שישי" האחרון, מדליקה נרות חנוכה. "באה חושך לגרש" היא הכותרת הדרמטית שנלווית לתצלום. בכפולה הפותחת דיווח מאת דני אדינו אבבה, שבילה אתמול עם בני משפחת מרגוליס. "הילדה העדיפה להסתגר בחדרה ומיעטה לדבר", הוא מדווח. "היא אולי הפכה לסמל של מאבק כלל-ארצי, אך נראה שהיא מתקשה עדיין להתמודד עם הטראומה האישית". מהי הטראומה האישית? האיומים והיריקות שחטפה מקיצונים ברחוב על שום שאינה חרדית דיה או ההסתערות עליה מצד כל כלי התקשורת החילוניים במדינה? "'אני לא רוצה לדבר', היא אומרת, בעודה צופה בסרט מצויר. 'אני עייפה מאוד ורוצה לנוח'", כותב אדינו אבבה. בהמשך, כך מדווח, היא מחייכת. נודע לה שמחר תדליק נר יחד עם טניה רוזנבליט, הסמל השני שנוצר בימים האחרונים למאבק בכפייה הדתית.

27.12.11

כמו עכבר מעבדה מתרוצץ עיתון ידיעות אחרונות במבוך מדומיין שיצר במו ידיו. בשבוע האחרון העיתון טרוד, על ראשו ורגליו, בתוקפנות חרדית (סוגיה שקיבלה את השם המוזר "הדרת נשים"). מי זוכר את הקדמת הבחירות הפנימיות בליכוד, תופעת מהגרי העבודה ("מסתננים") וטקס פרס הנובל, שבשבוע הראשון של החודש נדמו כעולם ומלואו? בתמונת השער ב"ידיעות" חרדים מתגודדים ומטפסים מסביב שלט המבקש מנשים לעבור לצד השני של המדרכה. טור של הפרובוקאטורית רוזנבליט, מתפרסם היום בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" (עם הפניה מהשער). ובעמ' 4 של "ידיעות אחרונות", טור "מחיר השתיקה" של ליהיא לפיד (אשתו של יאיר לפיד, בעל הטור הפופולרי בעיתון ומי שמתעתד, כנראה, להקים מפלגה, אולי ברוח שינוי האנטי-דתית של אביו. הכל נשאר במשפחה). הכותרת הראשיות מוקדשת לאירוע אחד שטרם קרה: הפגנה המתוכננת היום בבית-שמש. "ידיעות אחרונות", כדרכו מוביל את הקו התוקפני, האלים והמסית: "קרב ההפרדה", הם כותבים. "ידיעות אחרונות" יודע לנקוב במספר המשתתפים בהפגנה עוד לפני שהתכנסה. ההתמקדות בבית-שמש היא פרי כתבה של חדשות ערוץ 2, שמצאה משפחה שהסכימה לחשוף את ילדתה, הסובלת, כך על פי החשד (כמובן, שאין צד שני לגרסה התקשורתית) מאיומים והצקות משפילות. אולם הסיבה לכך ששי מגל מערוץ 2 יצא לבית-שמש, מעוזם של קיצוני החרדים, היא ההד התקשורתי הנרחב שקיבלה טניה רוזנבליט, שהתעקשה לשבת במושבים הקדמיים של אוטובוס היוצא מהשכונות החרדיות באשדוד לכיוון ירושלים. גם אם היה מדובר בפרובוקציה מכוונת, הרי שאין היא מסבירה את הלהט שבו התנפלה התקשורת על נושא שרק לפני שבוע לא היה נוכח בסדר היום התקשורתי (על אף שאינו חדש כלל ועיקר: "מה אכפת לכם שאנחנו נוסעים בקווי מהדרין?", מצטט יאיר אטינגר ב"הארץ" חרד מבית-שמש. "מה אכפת לכם השלטים? עשר שנים נמצא פה השלט ולא הפריע לאף אחד").

28.12.11

"הפתרון של נתניהו לבית-שמש – תוכנית החלוקה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("רה"מ הציע לש"ס לפצל את העיר לשתיים", נכתב בכותרת המשנה). "ביבי, הפצצה האיראנית כבר נחתה כאן", נכתב על שלט, אחד מני רבים, המונף בידי מצולמים בתמונה המרכזית על שער "ידיעות אחרונות" (שלטים אחרים: "לא מוותרים על בית-שמש", "בית-שמש עיר ציונית", "הרוב הדומם התעורר!", "הדרת נשים – הקו האדום שלי", "מכרזי הדירות בבית-שמש תפורים לחרדים בלבד"). הכיתוב מצליח לתפור לרקמה אנושית אחת פחדים המנוצלים לצרכים פוליטיים מנוגדים: הפחד מימין מהאיראנים (ובהכללה גסה: מהערבים, ומהגויים); והפחד משמאל מאיראניזציה כאן (ובהכללה גסה: מהיהודים "הישנים"). על נמר הפחד הראשון רוכב בראש ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועל נמר הפחד השני רוכבת כעת, בנרפות אופיינית, ראש האופוזיציה ציפי לבני (וירכב, אולי, פובליציסט "ידיעות אחרונות" יאיר לפיד אם ירוץ לכנסת); בהפגנה אתמול השתתפה לבני והשתתפה לבנת (לימור), נציגת מחנה הימין. "כשלימור לבנת עלתה לבמה היו אחדים שצעקו 'צביעות'. לבנת הרוויחה ביושר את הצעקות האלה, אבל היא היתה שונה רק במעט מעמיתותיה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות".


עמוד 2 - לגיהוקים של בית שמש






 

עמוד 3 - הכינו את הממחטות




וגם עמ' 4....





וגם עמ' 5. תגידו, השתגעם שם במערכת החדשות?

אבל סיפור של רצח בלב תל-אביב נדחק לעמ' 10...

29.11.11


סיקור החרדים ממשיך להיות אובססיבי. "חיילות במושב האחורי" היא הכותרת הראשית הבוקר ב"ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מסכמת את החדשות החשובות של היום כך: "לוחמות בגדוד קרקל התבקשו לעבור לספסלים האחוריים כשזמר חובש כיפה החל להופיע. בנוסף: בארוחת ערב שבת התבקשו להפסיק לשיר. בירושלים הותקפה חיילת בקללות באוטובוס – והמשטרה עצרה חרדי". הדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד (זה שידיעות אחרונות יזדרז לקבל ממנו תגובה בהמשך על הפגנה הטלאי הצהוב) מתפרסם בעיתונים בהבלטה. הדו"ח מגלה כי "כל ילד שלישי במדינה חי בעוני; כל ילד חמישי במדינה מוכר לשירותי הרווחה, שיעור שגדל ב-50% בעשור האחרון". קשה להגזים בביקורת על האופן שבו מטפל "ידיעות אחרונות" בממצאי הדו"ח (ניסיון: הסיקור מחפיר, העיתון מציג תמונת כזב, העיתון זורה חול בעיני ציבור הקוראים. אין טעם – אל מול הסיקור הזה גם הביקורות הללו נראות מעודנות). לא רק שבעמוד השער אין הפניה לממצאים הקשים על העוני והסיכון שילדי ישראל נתונים בו, גם בידיעה עצמה אין. על פני מרבית כפולת האמצע של העיתון מדווחים תמר טרבלסי-חדד ואיתמר אייכנר על ממצאי הדו"ח כשהם משרטטים תמונה חלקית ביותר של ילדים ונוער ישראלים כקהל של צרכנים נלהבים ומפונקים. "הנוער הרוכש והגולש", לשון הכותרת של "ידיעות אחרונות" לידיעה על ממצאי הדו"ח, וזו מודפסת בין שני תצלומים של ילדים האוחזים במחשבים נישאים. "ילדי ישראל במספרים", נכתב בכותרת הגג, "משמינים, מבזבזים יותר, דבוקים למסך וחולמים על מסיבה טובה". גם בכותרת המשנה אין כל אזכור לנתונים הקשים על שיעור העניים (שליש) ושיעור הילדים בסיכון (חמישית). "הנוער של ימינו:", נכתב בה, "הם מוציאים 300 שקל בחודש על בגדים, לכולם יש מחשב בחדר, והם לא מפסיקים לגלוש באינטרנט – גם במהלך השיעורים". מובן שכל הנתונים הללו נכונים, והם אכן נכללים בדו"ח של המועצה לשלום הילד, לצד הנתונים על העוני והסיכון. אבל מנין יש לעורכי "ידיעות אחרונות" עזות המצח לעשות חגיגה שלמה מהנתונים החלביים האלה במקום להתמקד בנתוני העוני והסיכון של ילדי ישראל? מנין הגיע רעיון העוועים להזכיר רק בפסקה הרביעית של הידיעה על הדו"ח את שיעור העוני של הילדים במדינה (מדווח על חמישית בלבד, ולא על שליש כביתר העיתונים), ולהקדיש את עיקרה לתשובה על השאלה "מה עושים אותם צעירים?". מי לימד את מקבלי ההחלטות בעיתון כיצד עורכים ידיעה על דו"ח שכולל, זה לצד זה, נתונים מזעזעים על מאות אלפי ילדים עניים לצד נתוני פיקנטריה? וזאת בלי להזכיר שהעיתון עצמו, על שלוחותיו הייעודיות לילדים ולנוער, מעלה לאורך השנים תרומה נאה להפיכת ילדי מדינת ישראל לצרכנים מפונקים ושמנים. סיקור "ידיעות אחרונות" הוא דוגמה ומופת לכל מה שרע ועלוב ומזיק בעיתונות המסחרית הפחדנית.

30.12.11

דפנה פלס מדווחת באתר "אייס" כי יועצי התקשורת שמסייעים למחאה של תושבי בית-שמש שלחו מכתב דואר אלקטרוני לכל הכתבים הרלבנטיים וביקשו שלא לסקר את חזרתן ללימודים של בנות בית-הספר אורות בעיר. במכתב מוזכרת נעמה מרגוליס, שהופיעה בכתבה ששודרה ב"אולפן שישי" והפכה לסמל של המאבק. " אתם ודאי מבינים שכילדה בת 7, קשה לה מאוד להכיל את כל ההמולה התקשורתית סביבה, וכפי שראיתם בהדלקת הנרות עם הרב אמסלם ביום שני, זה כבר הפך להיות 'גדול עליה'", נכתב מטעם אנשי יחסי-הציבור. "לכן אנחנו מונעים כבר את הסיקור שלה, כי הנזק מהבריונות והאלימות כבר נעשה, ולא צריך להוסיף עליו". אבל זה לא מפריע ל"ידיעות אחרונות" לשים את תמונתה של הילדה בת השבע כתמונה המרכזית על שער "ידיעות אחרונות" (עם הכיתוב המגושם "נעמה מרגוליס חוזרת לבית-הספר אחרי היריקות") וגם על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". האם עורכי העיתון בחרו להתעלם מבקשת יועצי התקשורת של המשפחות, או שאלו חזרו בהם? זו אינה השאלה החשובה. על העיתונים חלה החובה להתעלם מבקשותיהם של יועצי תקשורת (ועדיף מיועצי תקשורת בכלל), חובה שתדיר אינה מקוימת בשל חולשה; חולשת הדעת, הכיס או היד המקלידה. השיקולים להבאת מידע לציבור צריכים להיות נחלתם של עיתונאים, לא של יחצנים. השאלה שכן צריכה להישאל היא על עצם מעורבותם של יחצנים בדרמת "הדרת הנשים". זו כבשה את התקשורת באופן טוטלי מיד אחרי כתבתו שלשי גל בערוץ 2 על הילדה מרגוליס והחסידים היורקים. מי פעל מאחורי הקלעים כדי שהכתבה תצא לאור? האם מדובר בהתארגנות של ההורים או במעורבות של גורמים אחרים? ודוק: מעורבותם של ספינולוגים ואנשי צללים אינה הוכחה לכך שמדובר בספין וכזב. את העובדות הכואבות על בריונות חרדית אי-אפשר להכחיש. אולם בכך שהתקשורת אינה מקיימת את מה שהיא דורשת מאחרים – קרי, לפעול בשקיפות ותחת אור השמש – היא מערערת את האמון בה עצמה ופותחת פתח לחובבי תיאוריות הקונספירציה, יהא משכנם של אלה בפורומים ברשת או בלשכת ראש הממשלה.

לאן הזכות לחופש הביטוי נעלם?



ה"חשוד" מורשע וגרסתו אינה נשמעת



הקמפיין ממשיך בעמוד הראשי...





















1.1.12

בשער "ידיעות אחרונות" תצלום [נועם מושקוביץ, ynet] של ילד חרדי עם מגן דוד צהוב מרים ידיו בכניעה, אך בלי המקבילה ההיסטורית. על הקוראים להשלים את החסר מזכרונם. "סמלי השואה אמנם אינם מראה נדיר במאבק של הפלגים החרדיים-קיצוניים נגד מדינת ישראל - אולם הדעה הרווחת היתה כי השימוש בהם אתמול היה בוטה במיוחד", מדווח עקיבא נוביק. ידיעה על אלימות של חילוני קיצוני כלפי ילדה חרדית נדחק לעמודים הפנימיים. עשרות מקרי אלימות של חילונים מוסתים כלפי חרדים לא זוכים לסיקור כלל ב"ידיעות אחרונות". הרי המטרה היא לפגוע בביבי. אז מה אם בדרך כמה דוסים חוטפים מכות ומשחירים את פניהם של למעלה ממיליוני אזרחים שאין קשר בינם לבין מעשי היחידים בתוכם.

מה קורה כאשר חרדים נפגעים ומוכים? לא בכתבות מבושלות באינטרסים זרים? לא גרסה לא ברורה של מישהי שעלתה על האוטובוס והעירו לה. אלא מכות. אלימות פיזית. יריקות ממשיות.... התשובה מדהימה. שימו לב לתיאור. המעשה מתואר באופן סקפטי "חשד" בלבד. הידיעה נדחקת לעמודים האחוריים. ושאר מקרי האלימות לא זכו לסיקור כלל. מדוע שמלבה האלימות יקח אחריות על מעשיו? מדוע שיגנה את האלימות החילונית בעקבות ההסתה שהוא יצר?


כמובן שהטירוף לא דילג על אתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות" שהוביל את הקמפיין הזה לצד עיתון האם. בשפה מתלהמת ללא שום ערך חדשותי ושיקולי עריכה. הבאתי דוגמה קטנה אחת. בכל הסיקור נוקט האתר בשימוש בלקסיקון מיוחד, המוקדש לחרדים בלבד. כאשר מדובר באירוע שלילי חרדי - מתואר הדבר כחלק מהמון חרדי (מאות גם כשיש בודדים), חשדות כעובדות (מעשה מדומה או אמיתי שחרדי נחשד שעשה הופך למציאות), כל הפגנה היא התפרעות. המילה חרדים מודגשת בכותרת על מנת לנגן על הרגשות הקסנופוביים בקרב נעדרי ההיכרות עם הציבור החרדי ההטרוגני הזה.

"ידיעות אחרונות", אגב לא הפסיק את ציד המכשפות המלאכותי שלו כלפי החרדים. הנה ידיעה נוספת מבית "הדרת החרדים" של ידיעות אחרונות. כסאו הריק של ליצמן בעמ' הראשון. המסר שהעיתון הזה מעביר הוא כי אין שום ערך לרגשותיהם של החרדים, וכי הם חייבים לרקוד לפי החליל הליברלי מבית הקרן החדשה לישראל, קדימה לבני ולפיד.

ליצמן הולך לשירותים. ידיעה ראשית בידיעות...

האם יש קשר בין השליטה של מוזס, אשתו של סילבן שלום שנאבק בנתניהו, לעובדה שהעיתון מוביל אג'נדה אנטי נתניהו בכל הפרשיות האחרונות (מחאת האוהלים, תג מחיר, קווי המהדרין) ומעניק במה כה נרחבה לנציגי האופוזיציה וקדימה?

או אולי ההסבר הוא לפי מה שכותב גונן גינת, עורך עיתון "ישראל היום": רוח ההנחיה שהוריד מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס לאנשיו הוא כי יש לעשות הכל להפיל הפיל את ראש הממשלה נתניהו ולהחליף אותו במישהו משלנו. "מי שמכנה את עצמו "העיתון של המדינה" הפך לביטאונו של הבית הלבן. העיתון אף מרחיק לכת, ונראה כמי שדוחק בממשל להגביר את הלחץ - כדי להביא לנפילתה של הממשלה הנבחרת... מי שנמצאים ב"ידיעות", כלומר אלה מהם שעדיין אינם חוששים לדבר, מספרים כי האווירה במקום היא שהמטרה מקדשת את האמצעים: להחליף את ביבי, בכל מחיר. הם מספרים כי זו המסקנה היחידה העולה מהדרך שבה נעשה שימוש בכתבים. הם מדברים על אווירה של נכונות לשלם על סיפורים, שיש להביא למערכת כל סיפור שאפשר למנף אותו כדי לפגוע בראש הממשלה. לשם כך נשלחים אנשים למדינות רחוקות, "לדוג" סיפורים, יעלה כמה שיעלה. הסיבה העיקרית: נוני מוזס, האיש שלדברי הסובבים אותו רואה עצמו כאיש החזק ביותר במדינה, מאבד את כוחו. עיתונו "ידיעות אחרונות" מאבד קוראים והכנסות. חבריו, פוליטיקאים, טייקונים ופרקליטי צמרת, כבר אינם יכולים לעשות כאוות נפשם. העולם סביב בית "ידיעות אחרונות" ברחוב מוזס השתנה: פעם, 72.8 אחוזים מהציבור קיבלו את המידע, ואת הדעות, באמצעות "ידיעות אחרונות". היום יש אלטרנטיבות: באינטרנט, בריבוי ערוצי הטלוויזיה, בתחנות הרדיו - וכן, גם ב"ישראל היום".

נוני מוזס כפי שמצטייר במכחולו של שלמה כהן מבית ישראל היום

חופש המידע פוגע במוזס, כי הוא מכרסם בבסיס כוחו. הוא הורס לו את המונופול. ולכן, כך נראה, ניתנה ההוראה: לחפש, למצוא, להפיל. ואז, להמליך מישהו חדש, בסגנון הישן: האיש שלנו בלשכת ראש הממשלה. האם מקרה הוא ש"ידיעות אחרונות" הצניע את הידיעה על ההחלטה להעמיד לדין את ראש הממשלה אולמרט? האם מקרה הוא ש"ידיעות אחרונות" השחיר את פניו של מבקר המדינה? האם מקרה הוא ש"ידיעות אחרונות" ניסה להותיר על כיסאו את יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר? האם מקרה הוא ש"ידיעות אחרונות" תקף את מערכת המשפט? האם מקרה הוא ש"ידיעות אחרונות" מקדם הצעות חוק של ח"כים המתיישרים איתו - וחובט ללא רחם בח"כים שאינם נשמעים לו? האם מקרה הוא ש"ידיעות אחרונות" מפוצץ בענק את פרשת ההתבטאויות הלא מוצלחות של התובע במשפט אולמרט - שבוע לפני פתיחת שלב ההוכחות המכריע במשפט?

אין שום דבר מקרי. מוזס בעד אולמרט. ראש הממשלה לשעבר היה אורח נכבד בסעודת ערב שאירגן מוזס בביתו לפני זמן מה. והיו שם, כמובן, גם חיים רמון, ועוד כמה ידידים ושותפים לאינטרסים - מהפוליטיקה, מעולם העסקים ומהתחום המשפטי. מן הסתם, אולמרט בעיני מוזס הוא עדיין מועמד ראוי לשוב לראשות הממשלה. אחרי הכל, ציפי לבני לא מספקת את הסחורה. ואולי הגיע הזמן לנטוש את התמיכה בה, ולגדל מחליף? למשל, את יאיר לפיד, הטאלנט של מוזס, דור שני לידידי אולמרט?

וישנו העניין שלנו, של "ישראל היום". כשהופענו, התחלנו להציע אלטרנטיבה אמיתית לקוראים: מגוון של דעות, מימין ומשמאל. מיטב הפובליציסטים, בכל גוני הדעות. בתחילה, נוני מוזס זילזל בנו. כשהסתמן שאנחנו מצליחים, הוציא מולנו חינמון בשם "24 דקות", שנסגר לאחר זמן קצר משום שהציבור לא רצה בו. כשהתחלנו להתארגן, לפי התוכנית העסקית שלנו ומכוח הגידול הטבעי, להוצאת מהדורת סוף שבוע - הוא התחיל להבין שלראשונה קם לו מתחרה רציני. מוזס ניסה למנוע את הוצאת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום" בכל דרך אפשרית. כשלא הצליח, הפעיל גם את הנשק האחר המקובל בחדרים האפלוליים שבהם מסתודדים עם פוליטיקאים: ניסיון לחוקק חוקים שיהרגו אותנו. האם הדמוקרטיה לנגד עיניו של נוני מוזס? התנהלותו מובילה למסקנה כי הוא רוצה להחזיר את מחוגי השעון לאחור: לשוב לימים הטובים שבהם התחושה היתה שכל קצות החוטים היו בידיו, ופוליטיקאים מריונטות לצרכיו.

וזה כל הסיפור: זהו קרב המאסף של נוני מוזס והאליטה הישנה להמשיך לשלוט במדינה. האם לא מקרי שיאיר לפיד, התקווה החילונית הלבנה החדשה, מי שימוסס את המאזן הבין גושי (ימין ושמאל) יצא מתוך דלתות "ידיעות אחרונות" ומשם הוא רץ אל הכנסת? על גל הסתה כל כך מלאכותי, כל כך מתוזמן ובלתי חדשותי תוצרת "ידיעות אחרונות"?