שניה אחת של אושר
אחר מיטתו של ישראל סגל נשמעו אצלנו דברים רבים בגנותו, אבל אני, חובתי חובת הכרת הטוב, היא לספר על שיחה אחת עימו שאני חב לה הרבה, ואשר דומה מעמידה את הדברים באור אחר. מורכב יותר.
היה לפני למעלה מעשור שנים הייתי באותם ימים נער צעיר מחפש דרך, שעדיין לא מלאו לו אף עשרים אביבים, הדברים הובילו להקמת ארגון של חוזרים בשאלה "הלל", ורק התבקש כי יצורף אליה כחבר פעיל, גם ישראל סגל.
נפגשנו בקפה ירושלמי לארוחת בוקר ושוחחנו ארוכות. סיפרתי לו על דרכי והוא הקשיב בעניין רב ואיכפתיות. בתום דברי הוא ביקש לספר לי את הסיפור שלו: החרוט בזכרוני כמו היה רק אתמול.
הוא סיפר על התהליך הקורע של כף הקלע: הוא היה מבכירי ישיבת פוניבז'; אבל לאחר לבטים החליט לעזוב הכל ולנסוע לאילת: "מצאתי שם עבודה בשטיפת כלים ובתמורה זכיתי לאש"ל מלא בבית המלון. סיפרתי על כך רק לבת דודה רחוקה. לא יודע איך אבל אחי הגדול, דן גילה את מקום הימצאי והגיע. דן אמר לי: "מה קרה לך שעזבת הכל. אולי זה רק משבר נפשי? אני מבקש שתחזור איתי לבני ברק לפגוש פסיכולוג". סירבתי", אומר לי ישראל, "ודן חפר חפירה בחול כיסה את הכיפה שלו במקום. ואמר, אם אתה לא בא איתי אז אני נשאר איתך. זה עשה את פעולתו ובאתי איתו לבני ברק לפגישה עם פסיכולוג".
מעל צלחת הטוסט והקפה צייר סגל באופן ציורי וחי את הפגישה עם הפסיכולוג 30 שנה קודם. שער הברזל הירוק בבית החד קומתי בבני-ברק והשיחה המשותפת עם האחים סגל. שבסיומה קבע הפסיכולוג כי ישראל עושה את בחירתו ובהכרה מלאה.
"לאחר מכן ביקש הפסיכולוג מאחי לצאת החוצה והוא פנה אלי ביחידות", ממשיך סגל, "הוא אמר לי, "אתה חושב שאתה הולך להיות מאושר? אני רוצה להגיד לך שלא יהיה לך דקה אחת של אושר".
ואני רוצה להגיד לך משהו אומר לי סגל ועיניו לחות: "שלושים שנה אחרי, ואני רוצה להגיד לך, שלושים שנה ועשיתי הכל, הייתי בפסגה, בפריים טיים, בשיא. אבל לא היה לי ש נ י ה אחת של אושר".
איני יודע מה גרם לו לספר לי את הדברים האישיים הללו אבל הם הלמו בי. אוי, כמה שצדק. במהלך התקופה מאז שעזבתי את הישיבה ועד שחזרתי לעולמה של תורה האושר היה ממני והלאה. כדוגמת מרבית בני ישיבות שעזבו את עולמה של תורה, והשמיים שלהם ריקים. תחושה גדולה של בדידות, אובדן וחלל בנשמה. והם כל חייהם יהיו סביב הגמרא שהם לא לומדים, התפילה שהם לא מתפללים, השבת שהם לא שומרים והחברה שאליה הם לא משתייכים. זר לא יבין זאת.
רק מי שטעם את טעמה של חוויה רוחנית עמוקה אחת יבין זאת. כמאמר החכם מכל האדם, שלמה המלך: והנפש לא תמלא: משל לבת מלך (הנשמה) שנישאת לבן העני (הגוף) כל מה שנותן לה העני אין היא מרוצה שכן היא מתגעגעת לארמון המלוכה. למזון הנשמה.
לאחר מכן ביקרתי בביתו של סגל במעלות דפנה בירושלים. מחלונו נשקף אולם בית המדרש של ישיבת "אור שמח";. הוא היה אומר לי, "אני יושב כאן מסתכל על הבחורים ובוכה". הגעגועים היו תכופים. לזכותו יאמר כי היה כנה ואמיתי.
כששבתי, לאחר מכן התקשרתי לסגל להודות לו על השיעור הקצר שהוא נתן לי. אמרתי לו "כל כך צדק הפסיכולוג, ועוד יותר צדקת אתה. אני הולך לאסוף שניות של אושר. ומה איתך?
השיחה לא הייתה קלה. אך הוא היה כנה, לפחות עימי, הוא התלבט בתוכו, נקרע בין הנשמה והלב. ודווקא את הכאב הזה ניסה להטביע במילים קשות, בדיבורים נחרצים כביכול של ביקורת.
מה היה אחר כך? מה החליט בינו לבין עצמו? האם להאמין לדברים שפיזר בראש חוצות או לדברים שדיבר בליבו? איני יודע. אבל התשובה לא יכולה להיות פשטנית. אחרי שמביטים בנפש פנימה.
ואולי, הוא זכה לשנייה אחת של אושר, רגע אחד לפני שעצם את עיניו.
אחר מיטתו של ישראל סגל נשמעו אצלנו דברים רבים בגנותו, אבל אני, חובתי חובת הכרת הטוב, היא לספר על שיחה אחת עימו שאני חב לה הרבה, ואשר דומה מעמידה את הדברים באור אחר. מורכב יותר.
היה לפני למעלה מעשור שנים הייתי באותם ימים נער צעיר מחפש דרך, שעדיין לא מלאו לו אף עשרים אביבים, הדברים הובילו להקמת ארגון של חוזרים בשאלה "הלל", ורק התבקש כי יצורף אליה כחבר פעיל, גם ישראל סגל.
נפגשנו בקפה ירושלמי לארוחת בוקר ושוחחנו ארוכות. סיפרתי לו על דרכי והוא הקשיב בעניין רב ואיכפתיות. בתום דברי הוא ביקש לספר לי את הסיפור שלו: החרוט בזכרוני כמו היה רק אתמול.
הוא סיפר על התהליך הקורע של כף הקלע: הוא היה מבכירי ישיבת פוניבז'; אבל לאחר לבטים החליט לעזוב הכל ולנסוע לאילת: "מצאתי שם עבודה בשטיפת כלים ובתמורה זכיתי לאש"ל מלא בבית המלון. סיפרתי על כך רק לבת דודה רחוקה. לא יודע איך אבל אחי הגדול, דן גילה את מקום הימצאי והגיע. דן אמר לי: "מה קרה לך שעזבת הכל. אולי זה רק משבר נפשי? אני מבקש שתחזור איתי לבני ברק לפגוש פסיכולוג". סירבתי", אומר לי ישראל, "ודן חפר חפירה בחול כיסה את הכיפה שלו במקום. ואמר, אם אתה לא בא איתי אז אני נשאר איתך. זה עשה את פעולתו ובאתי איתו לבני ברק לפגישה עם פסיכולוג".
מעל צלחת הטוסט והקפה צייר סגל באופן ציורי וחי את הפגישה עם הפסיכולוג 30 שנה קודם. שער הברזל הירוק בבית החד קומתי בבני-ברק והשיחה המשותפת עם האחים סגל. שבסיומה קבע הפסיכולוג כי ישראל עושה את בחירתו ובהכרה מלאה.
"לאחר מכן ביקש הפסיכולוג מאחי לצאת החוצה והוא פנה אלי ביחידות", ממשיך סגל, "הוא אמר לי, "אתה חושב שאתה הולך להיות מאושר? אני רוצה להגיד לך שלא יהיה לך דקה אחת של אושר".
ואני רוצה להגיד לך משהו אומר לי סגל ועיניו לחות: "שלושים שנה אחרי, ואני רוצה להגיד לך, שלושים שנה ועשיתי הכל, הייתי בפסגה, בפריים טיים, בשיא. אבל לא היה לי ש נ י ה אחת של אושר".
איני יודע מה גרם לו לספר לי את הדברים האישיים הללו אבל הם הלמו בי. אוי, כמה שצדק. במהלך התקופה מאז שעזבתי את הישיבה ועד שחזרתי לעולמה של תורה האושר היה ממני והלאה. כדוגמת מרבית בני ישיבות שעזבו את עולמה של תורה, והשמיים שלהם ריקים. תחושה גדולה של בדידות, אובדן וחלל בנשמה. והם כל חייהם יהיו סביב הגמרא שהם לא לומדים, התפילה שהם לא מתפללים, השבת שהם לא שומרים והחברה שאליה הם לא משתייכים. זר לא יבין זאת.
רק מי שטעם את טעמה של חוויה רוחנית עמוקה אחת יבין זאת. כמאמר החכם מכל האדם, שלמה המלך: והנפש לא תמלא: משל לבת מלך (הנשמה) שנישאת לבן העני (הגוף) כל מה שנותן לה העני אין היא מרוצה שכן היא מתגעגעת לארמון המלוכה. למזון הנשמה.
לאחר מכן ביקרתי בביתו של סגל במעלות דפנה בירושלים. מחלונו נשקף אולם בית המדרש של ישיבת "אור שמח";. הוא היה אומר לי, "אני יושב כאן מסתכל על הבחורים ובוכה". הגעגועים היו תכופים. לזכותו יאמר כי היה כנה ואמיתי.
כששבתי, לאחר מכן התקשרתי לסגל להודות לו על השיעור הקצר שהוא נתן לי. אמרתי לו "כל כך צדק הפסיכולוג, ועוד יותר צדקת אתה. אני הולך לאסוף שניות של אושר. ומה איתך?
השיחה לא הייתה קלה. אך הוא היה כנה, לפחות עימי, הוא התלבט בתוכו, נקרע בין הנשמה והלב. ודווקא את הכאב הזה ניסה להטביע במילים קשות, בדיבורים נחרצים כביכול של ביקורת.
מה היה אחר כך? מה החליט בינו לבין עצמו? האם להאמין לדברים שפיזר בראש חוצות או לדברים שדיבר בליבו? איני יודע. אבל התשובה לא יכולה להיות פשטנית. אחרי שמביטים בנפש פנימה.
ואולי, הוא זכה לשנייה אחת של אושר, רגע אחד לפני שעצם את עיניו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. אני אשמח לראותך שוב!