הפעם היחידה, למיטב ידיעתי, שבו כתב עיתונות נאלץ להתפטר מתפקידו היה זה של משה סוויסה, כתב לענייני (נגד?) דתיים של "ידיעות אחרונות". היה זה לפני מספר שנים, לאחר שאותו כתב פרסם ידיעה שלא הייתה ולא נבראה במדורי החדשות של העיתון על אודות אשת כהן, אמא לתשעה ילדים מבני ברק, שעל פי הוראת הדיינים, אולצה להתגרש, בניגוד לרצונה ורצון בעלה.
הידיעה שפורסמה (בהבלטה, כמובן) בעיתון גררה פולו-אפ (=מעקב) מרשים ב"קול ישראל", "הארץ" ובכלי תקשורת נוספים. הידיעה אפילו הביאה עשרות מנשות ארגון "נעמת" להפגנה קולנית ורעשנית על מדרגות בית הדין הרבני בתל-אביב במחאה על "שרירות הלב", כביכול של הדיינים.
רבה הראשי של רחובות, הגר"ש קוק שליט"א, הרים טלפון אלינו (בארגון "מנוף") וסיפר כי בהיסטוריה של הפסיקה ההלכתית של בתי הדין בארץ, הוא לא נתקל במקרה דומה, על כן סביר כי הידיעה איננה אמת. הכתב המשיך לטעון בתוקף שהידיעה אמת (תוך שמירה קפדנית סודיות "מקורותיו") ואף הרחיב בכתבת מגזין גדולה לתאר את מצוקת בני הזוג מול "גזירת הרבנים" ערלת הלב. אך בירור מקיף ויסודי שנעשה בבתי הדין באזור המרכז, גילה כי מדובר בסיפור פרי דמיונו של הכתב הנכבד.
תלונה שהוגשה לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ופניה לעורך העיתון הניבה התנצלות קטנה, סליחה לא התנצלות, אלא "הבהרה" זעירה בשולי עמוד 19 של העיתון, תחת הכותרת "הבהרה": בעקבות בדיקה חוזרת.. התברר כי לא נמצא בסיס עובדתי לפרסום".
מה שמעניין במיוחד, הינה העובדה כי מי שהזין את הכתב בברווז העיתונאי המהודר הזה, היה בחור חרדי (?) שהסתובב במסדרונות של כלי התקשורת ונהג להעביר לשרוולי הכתבים נייעס מחדרי החדרים של הציבור החרדי. חלקם סיפורי אמת (אך גם הגורמים לחילול שם שמיים) וחלקם סיפורים שהם רסיסי שמועות מצוצים מן האצבע.
הלינץ בכיכר השבת. צילום: יואל רייזנר
תופעה זו קיימת גם היום. כך זכה עם ישראל כולו, לצפות במחזה ה"מזעזע" כביכול של טקס חליצה (בכלי התקשורת הוגדר כ"משפיל"). כך כלי תקשורת מרכזיים פרסמו תמונות ענק מזעזעות של נהג מונית ערבי זב דם ב"כיכר השבת", תוך מתן קרדיט (בלי בושה) לצלם החרדי המסור, גם במחיר של חילול שם שמיים, גם במחיר של הוצאת שם רע. ואלו רק דוגמא או שתיים מתוך שלל דוגמאות דומות.
האמת חייבת להיאמר: ב-200 השנים האחרונות, העיתונות הייתה כלי של אנשי תנועת ההשכלה, להסיט יהודים מן המסלול של מסורת ישראל סבא. לא רק בעבר. גם היום. לכלי התקשורת בישראל תפקיד מרכזי בעיצוב דעה, בקביעת סדר יום, ובהנחלת המשך מורשת הניתוק וחיבור לתרבות המערב. מכאן נובעת הבלטת הצד השלילי בציבור החרדי, מכאן נובע הסיקור הרחב לכל דבר שיש בו משום "תרבות אנשים חטאים", לשמחתנו: ערכי תרבות המערב מקדשים את הרב תרבותיות, את זכויות המיעוט ואת ערך האינדיבידואליזם ועל כן קיימת עדיין מגבלות של תקינות פוליטית מול ביטויי שנאה ישירים ובוטים. אך עובדה זו, גם חיסרון בצידה היא משמשת לפח יקוש לצעירים חרדיים בעלי כישרון כתיבה.
אם בעבר היו אלו אנשי תקשורת חרדיים שהיו מעדכנים את הכתבים החילוניים אודות "סיפורי צבע" חרדיים, היום כבר קיימים בתוך כלי התקשורת החילוניים כתבים "חרדים" המשרתים את אדונם, "כלב שמירה" ענק המבקש מהם להביא מנחה לאלילי הרייטיניג בדמות סיפורים צבעוניים על החרדים. אומללים הם הכתבים הללו שקרועים בין בקשת העורך להביא סיפורי "צבע" על הציבור החרדי, רבניו ומנהגיו - לבין הגבולות האדומים של חילול השם ביזוי רבנים והגדלת שנאה ליהדות (כי אצל החילונים החרדים והיהדות נמצאים באותה סירה, בניגוד לסקרים של הרפורמים).
ומענין לענין באותו ענין. באחד מעיתוני סוכות שסיקר את התפתחותה של העיתונות החרדית במאה השנים האחרונות התקיים פאנל של מספר אנשי תקשורת חרדים. התגלע שם ויכוח, לגבי מה הם הדברים החסרים היום בתקשורת החרדית. אחד המשתתפים הצביע על המחסור בתחקירים מעמיקים בתקשורת החרדית בנושאי תקצוב וכו', לעומת זאת איש תקשורת חרדי ותיק אחר טען כי תחקירים עיתונאיים שפורסמו בתקשורת הכללית התגלו כלא אפקטיביים וכחסרי תועלת.
ובכן, טעות קשה. אין כמעט פוליטיקאי אחד שעבר חקירה במשטרה שלא חווה זאת על בשרו. ראשי ממשלות ונשיאים הודחו (רבין, אולמרט, וייצמן וקצב), שרים מצאו את עצמם מאחורי סריג ובריח. מי שבודק רואה שכמעט בכל המקרים הכל התחיל מכתבת תחקיר "בלעדית" באחד העיתונים. אבל לא רק בתחום הפוליטי-פלילי. גם בתחום המדיניות: הסכם אוסלו ופינוי גוש קטיף - שני מהלכים שסבלו - עבר בניגוד לרצון הרוב, באמצעות גיבוי תקשורתי רחב היקף. אלו מעט דוגמאות מ-2 תחומים מרכזיים המשפיעים על חיינו כאן.
אז הנה רעיון לעיתונאים שהוזכרו לעיל. חברים, בואו הביתה: יש מספיק עיתונים חרדיים היום הזקוקים לכישרון הכתיבה שלכם (בתחום התחקירים?). אין צורך לרעות בשדות זרים. הרי, בינינו, גם שם לא משלמים לכם מי יודע מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. אני אשמח לראותך שוב!